<h1>ספר התרומות שער כ"ט חלק ב'</h1>
<h2>דף מה.</h2>
והיכא שהחנוני לא היה מקיף לבעל הבית משלו אלא שהקדים לו בעל הבית מעות לחנוני ואחר זמן אמר לו תן סלע לפועלי או לבעל חובי מנה ממה שיש לך משלי, והוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. בזה יש דינין חלוקין, שאם במעמד שלשתן המחה אותן אצלו הרי נפטר בעל הבית מהן בכך ועושין דיניהם עם החנוני ואין להם על בעל הבית כלום, אע"פ שלא פטרוהו בפירוש מחובן, שהרי הקנה להן ממונו במעמד שלשתן. וכמו שפסקנו דין זה בשער כ"ח שהקדמנו. אבל אם לא המחם במעמד שלשתן אלא שבעל הבית אמר בינו לבין עצמו לחנוני תן לבעל חובי או לפועלי מנה שיש לך משלי וחנוני אומר נתתי ופועלים או בעלי חובו אומרים לא קבלנו, בין שאומר לאחד או לשנים, חנוני נשבע הסת שכבר עשה שליחותו של בעל הבית ונתן ממונו לפועלים או לבעל חובו ונפטר, ופועלים נשבעין היסת שלא נטלו ממנו ונוטלין מבעל הבית. והוא ששניהם מכחישין זה לזה, דהוה ליה דומיא דטענת בריא, אבל אם מת חנוני או הלך למדינת הים או שמת בעל חוב וחנוני תובע נוטל שלא בשבועה, שאין אנו דנים דינין הללו שצריכין לישבע אלא כששניהם בחיים וכל אחד תובע ממונו מבעל הבית, אבל אם מת חנוני, כיון שלא יתבע לבעל הבית כלום, בעל חוב שטוען לא קבלתי חובי מחנוני נוטל מבעל הבית שלא בשבועה. וכן אם מת בעל חוב וטען חנוני שפרעו במצותו, הואיל שמת ולא יתבע לבעל הבית חנוני נוטל מבעל הבית שלא בשבועה, שהרי אין כאן מכחיש ואינו בא עליו אלא בשמא, ולא מצינו מי שזקוק לישבע בשמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענה וכו'. ולא תימא דוקא כשמת אחד, שאע"פ שלא מת אלא שהלך לו למדינת הים, אע"פ שיש לנו לומר שמא יבא היום או מחר ויאמר שנתן, אע"פ כן כיון דהשתא ליתה קמן ולא מחיבינן להו לאשתבועי. אך אם רצה להחרים חרם סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים. וכן סברת הרב אבן מגש והרב ר' משה ז"ל.
וזה שפסקנו שאם לא המחהו במעמד שלשתן שחנוני נשבע שעשה שליחותו ונפטר והנשבעין שלא קבלו ונוטלין מבעל הבית, הא מילתא גמרינן לה מההיא דגרסינן בקדושין פרק שני [מ"ג ע"א] האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגרושין וכן בדיני ממונות. ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטיוה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה למלוה. [וה"ה לעד אחד דמשתבע איהו דפרע ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה למלוה]. והכא נמי הכי הוא, דחנוני הוי שליח כמו העדים דהתם דהוו שלוחין לאמטויי לההוא ממונא למלוה, והוו לה הכא הפועלים או הבעל חוב כמו המלוה דהתם. הלכך הכא נמי דכותה דינינן. וכתב הרב אבן מגש ואם תשאל בשלמא חנוני לא מחייבינן ליה שבועה כעין דאוריתא אלא שבועת היסת, דהא לאו נשבע ונוטל אלא נשבע ולא משלם הוא, והלכך הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי כלום. אלא פועלים או מלוה כיון דנשבעין ונוטלין מבעל הבית נינהו, אמאי הויא שבועתן שבועת היסת, תהוי מיהא שבועת המשנה כדין כל הנשבעין ונוטלין. תשובתך, כי עבוד רבנן תקנתא דפועלים לא שקלי מבעל הבית אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלים, דכיון דחנוני משקר להו לפועלים ושקיל מיניה דבעל הבית ופועלים משקרי ליה לחנוני ושקלי מבעל הבית, עבוד רבנן תקנתא דלא למשקל חד מיניהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאוריתא. אבל הכא כיון דחנוני הא לא שקיל מבעל הבית מידי ומפטר בעלמא הוא דקא פטר מיניה בטענתיה, אע"פ דפועלים טענתיהו למשקל מבעל הבית הוא, בכי הא לא עביד תקנתא לחיוביה פועלים שבועה כעין דאוריתא אלא הסת הוא דמשתבעי ושקלי, כי היכי דמשתבע התם מלוה שבועת הסת ושקיל, ע"כ. ובמסכת קידושין כתב הרב אלפסי ז"ל ששבועות הללו שנשבעין שניהם, האחת שנשבעין השלוחין היא שבועת הסת, מפני שנשבע ואינו משלם, ושבועת המלוה שבועת המשנה, שהרי נשבע ונוטל. אבל סברת אבן מגש ז"ל ששניהם שבועת היסת כמו שכתבנו. גם הרב רבינו אפרים ז"ל תפס על הרב אלפסי ז"ל וכתב דלא מסתברא כותיה, דמה נפשך אי מהמני שלוחין לא מגבינן מידי למלוה, אי לא מהימני שבועת התורה מאי עבידתא גביה, אטו מלוה מי קאמר ליה שדרינהו ניהליה. דלא דמי לדין חנוני. אלא ודאי שבועת הסת הוא דאיכא בין על השלוחין בין על המלוה. ומסתברא דעדים נשבעין תחלה שהיו שלוחין ומלוה לכי בעי איפרועי משתבע, ע"כ.
ואע"פ שפסקנו שהשליח נקרא נוגע בעדות אחר שצריך לישבע הסת ונפק ליה מתורת עדות בין שהיה שליח אחד בין שיהיו שנים, ולפיכך אנו דנין שישבע המלוה ויטול, יוכל להיות על דרך שיהיה השליח עד ונתחייב המלוה שבועת התורה בעדותו, ואם יהיו השלוחין שנים שיפסיד ממונו. וכיצד, כגון שהמפקיד הולך מרחוק כנגדו וראה הוא בעצמו שנתן הממון זה למי שנשתלחו לו. וכדגרסינן בירושלמי [קדושין פ"ב ה"א] חד ברנש אפקיד גבי חבריה גרבוי. פירוש, גרבי יין. וכפר ביה הנפקד, אתא עובדא קמיה דר' ירמיה ועשה שליח עד. פירוש, חייבו שבועה של תורה על ידי הכתף כדין כל עד אחד. וזה הירושלמי אחר שהביאו הרב יש לנו להעמידו שלא יחלוק עם הבבלי שפסלו. על כן תירצו הראשונים ז"ל דעובדא דירושלמי מיירי שהמפקיד עצמו הלך עם הכתף ותו לא מצי למחשדיה שעכבם לעצמו וליכא עליה שבועה כלל, ובהא קאמרינן הכתף נעשה עד. ומסתברא דאע"ג דאמרינן בעלמא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] וליסלקו בתרי מיניהו ולידינו, הכא לא אמרינן דלמחול משלח תביעתו לשלוחים וליהדרו בתר הכי עדים כשרים, דלא אמרינן דינא דליסלקו אלא כשהסילוק תלוי ביד החוזר לכשרות, כגון ההיא דספר תורה או דמנא דעניים, שאם ירצו יתנו חלקם או יתנו שכרם, אבל הכא שהמחילה תלויה באחרים לא. והכי מסתבר.
וזה שאנו אומרים ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית שלא נאמר דין זה אלא בששניהם לפנינו ומכחישין זה לזה אבל אם מת אחד מהן או שהלך לו חברו נוטל שלא בשבועה. ובזה יש לעיין, שהרי מצינו בכמה מקומות שנשבעין כעין דאוריתא ונוטלין לבא עליהם בטענת שמא, ואע"ג דליכא דמכחיש להו, כגון מוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות ע"ט ע"ב], ומכיר כליו וספריו ביד אחר [ב"ק קי"ד ע"ב], ובר מצרא דזבין ואמר בכך וכך קניתי, שהורו שישבע בכמה קנה ויטול, וחבריהון, ואע"פ שהנותן אינו בא עליהם אלא בטענת שמא, ולמה פטר הרב חנוני ופועלים ומלוה ושלוחים היכא [דמת אחד או הלך למדינת הים] דליכא דמכחיש ליה ושקילי בלא שבועה. ושמענו כי ה"ר זרחיה ז"ל שאל על פסק זה כמה דברים מאת ה"ר יוסף אבאן פאלט ז"ל, ולא הגיע לידינו טופס שאלה, אך נכתוב טופס מקצת התשובה אשר השיב לו וממנה יתבאר לך זה ויותר. [הקשה הרב זרחיה ז"ל היכי פטרינן חנוני ושלוחין היכא דליתנהו דמכחישי אהדדי, כגון שמתו או שהלך אחד מהם למדינת הים, משום דהוה בטענת שמא, והלא כמה מקומות מצינו שהנשבע בשבועה כעין דאורייתא ובא ליטול שנשבע בשמא, כגון המוציא הוצאות על נכסי אשתו, והמכיר כליו וספריו ביד אחר, דמשתבעי ושקלי, ואע"ג דליכא מאן דמכחיש להו, והכא פטרת לחנוני בדלא מכחשי ליה פועלים. והשיב אליו בזה הרב יוסף אבן פלאט ז"ל] מסתברא דפועלים וחנוני לא מחייבי שבועה אפילו למשקל מבעל הבית אלא היכא דקא מכחשי אהדדי דהוי גבייהו כטענת בריא, וכיון דאיתחזקא טענה דשקרא גביהו משתבעי והדר שקלי כדי להפיס דעת בעל הבית, כפשטא דמתניתין הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. אבל היכא דחד תבע קמן לבעל הבית וליכא חבריה דליכחוש ליה שקיל בלא שבועה, דהוה ליה פועל כדין האומר לחברו גזלתיך והלויתני דהוה ליה ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי וודאי. ספק שפרעו, וודאי דאגריה ועבד עבדתא, והוה ליה בריא ושמא, דפועל בריא ובעל הבית שמא, וכיון דאיכא תרי אנפי אלימי גבי פועל, דאיהו ודאי ואיהו בריא ושמא, שקיל בלא שבועה. ודוקא היכא דהוו תרוייהו אבל לא הוו תרוייהו אלא חד אנפא, כגון דאיכא גבי פועל ספק וודאי וליכא בריא, לא שקיל מן דינא אלא בבא לצאת ידי שמים חייב ולא מן דינא. [וכן נמי אי איכא בריא ושמא וליכא ודאי גבי בעל הבית, כגון דאיסתפק ליה אם שכרו אם לאו, בבא לצאת ידי שמים חייב ולאו מדינא]. ואי הוי בריא ובריא משתבע בעל הבית שבועת היסת ומפטר, הואיל ועבר זמנו. ואי הוי שמא ושמא ליכא אלא חרם סתם מאן דאית ליה אגרא דידיה וידע ליה ולא יהיב ליה. וכן נמי אי אתי חנוני ותבע ליה לבעל הבית וליכא פועל דמכחיש ליה, שקיל מיניה בלא שבועה. ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם לויתי אם לאו דמשתבע היסת ומפטר, משום דהתם איכא בריא גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתבע, ואוקי ממונא בחזקת מאריה טפי עדיף, כי היכי דלא נפגע בספק גזילה ונעשה מעשה בידים, אבל הכא גבי חנוני איכא תרי אנפי, חזקת שליח עושה שליחותו ובריא, ומדחיא חזקת ממון מקמי תרתי.
ומנא לן דכל היכא דאיכא תרי אנפי כי האי גונא מדחיה חזקת ממון מקמיהו. דתנן [כתובות י"ב ע"ב] הנושא האשה ולא מצא לה בתולים וכו', רבן גמליאל אומר נאמנת. והלכתא כוותיה. וטעמא משום דאיכא חזקה דגופה בהדי בריא ושמא, א"נ איכא חזקה דמיגו בהדי בריא ושמא ומדחיא חזקת ממון מקמי הני תרי אנפי ושקיל בלא שבועה. ותנן [כתובות ע"ה ע"א] גבי מומים כה"ג היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו', ואסיקנא הא לא מיתי ראיה נאמנת ושקלה כתובה בלא שבועה, משום דאיכא תרתי, חזקה דגופה וטענת בריא ושמא ומדחיא לחזקת ממונא. ואי אמרת נהי דמהנו הני חזקי לענין מיגבא ממונא, אבל לענין שבועה לעולם לא סגיא דלא משתבעי בין האשה ובין החנוני. אמינא לך ליתה, דנאמנת לגמרי משמע. ועוד כיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ חד דינא אית להו, ומה פועל שקיל בלא שבועה היכא דליכא חנוני דמכחיש ליה משום דהוה ליה בריא ושמא וספק וודאי, דומיא דגזלתיך והלויתני דשקיל בלא שבועה, דהוה ליה טענת נתבע שמא ולא משתבע בשמא, וכדאמרי רבוותא דלא משתבעי היסת בשמא, אף לגבי חנוני נמי כי מכחיש ליה פועל הוא דמיחייב שבועה ואי לא שקיל בלא שבועה. ובזה האריך בראיות.
וכתב נמי, ומאי דקשיא ליה למר המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי על מאי דטעני ושקלי, אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה, והכא פטרת ליה לחנוני בדלא מכחיש ליה פועל. משום דאיכא גבי חנוני תרתי, חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם, ואיכא בריא ושמא. וגבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבריהון ליכא אלא בריא ושמא, וליכא חזקה בהו, משום הכי חייבין שבועה, דילמא אוסיפו למתבע על מאי דאפיקו. עוד הביא הרב ר' זרחיה על ענין זה מההיא דשתי כתי עדים המכחישות זו לזו, דאמרינן עלה [שבועות מ"ז ע"ב] דכולי עלמא שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין דחנוני ופועלים דמשתבעי תרויהון ושקלי. והוא השיב לו, אי לענין שבועה איירינן בשני מלוין ולוה אחד למילף מדין חנוני ופועלים כדקאמרת השתא דאיכא למימר דלענין מגבא ממונא אתא למילף, ודעדיפא מינה נקט, כלומר לא מיבעיא היכא דאתו הני תרי מלוין חד חד לחודיה דמשתבע חד לחד ושקיל, הואיל ולא אתחזקא ריעותא גבי דחד מיניהו, אבל אי אתו בהדי הדדי ותבעי דאיתחזקא ריעותא בטענתיהו דחד מהני שטרי פסול, אימא לא נשתבע ולא נשקול תרויהו והממון שבשטר השני מפיק ליה מלוה ויהא מונח עד שיבא אליהו, קמ"ל דהיינו דינא דחנוני ופועלים, דאע"ג דאיתחזק בהו רמאי לא אמרינן יהא מונח אלא לעולם גבו תרוייהו, הכא נמי גבי שני מלוין ולוה אחד דתבעי ליה בהדי הדדי גבו תרויהו. וכל שכן היכא דאתו חד חד למתבעיה לחודיה, דלא איתחזק בהו ריעותא דודאי גבי, ולעולם בשבועה. הלכך לית ליה למר ראיה על חנוני ופועלים דתבעי כל חד וחד לחודיה דלא משתבעי. גם כתב ומה שאמר החבר דבלא הכחשה איכא שבועה מפני שנסתפק אם נתן אם לא נתן, וקא מתמה עילויה א"כ נמצאת מחייב שבועה לכל השלוחין שבעולם. אי משום הא לאו תיובתא היא, משום דיכיל למימר לך דלא דמיא שליחות אחריתי לשליחות דחנוני [דחנוני] היינו טעמא דמשתבע משום אפוקי ממונא מחזקת מאריה, ושליחות אחריתי לא דמיא לה, דלא מפקינן ממונא מחזקת מאריה אלא לאשתבועי ואפטורי בעלמא הוא, ובטענת שמא לא משבעינן שבועת היסת. ועוד דאפילו בשליחות אחריתי איכא לפלוגי, דאיכא דמשתבע ואיכא דלא משתבע, היכא דהויא ליה שליחות גרידתא, כגון ההיא דקידושין האומר לשנים וכו' הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בדיני ממונות וכו', בכה"ג ליכא שבועה, דהא לא מפקינן ממונא מחזקת מאריה ולא פקדינהו נמי למישקל ומטרח ביה ולא למזבן ולא לזבוני, הילכך ליכא עליהו שבועה בטענת שמא אלא בטענת בריא כד מכחיש ליה מלוה. כדאמרינן התם דאי לאו תקנתא דרב נחמן דתקין שבועת הסת לא הוו מיחייבי שבועה כלל, אבל היכא דפקדינהו למשקל ולמיהב, למיזבן ולזבוני, משתבעי בטענת שמא שבועה כעין דאוריתא מדין אפוטרופוס וחבריו, דאגב דטרחי בשלו מורו היתרא. תדע דלגבי אלמנה שמכרה שלא בב"ד [כתובות צ"ח ע"ב] פסקינן שצריכה שבועה. ופירש רבינו האיי ז"ל דאע"ג דזבינה בב"ד הדיוטות צריכה שבועה כעין דאוריתא, דדילמא עבדא קנוניא בהדי לוקח ולא ידעי הנך שלשה הדיוטות, הלכך צריכה לאשבועי עלה כעין דאוריתא. ועוד מדתניא [כתובות פ"ו ע"ב] ר' אליעזר אומר אין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת על פלכה ועל עיסתה וכו', ממילא שמעת דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר וקאמרי אינה נשבעת משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, הא שליח אחרינא דליכא למימר ביה הכי היכא דשדריה בעל הבית למזבן או למשקל בממונא, דיכיל למחשדיה בשתי כסף, יכול לאשבועיה מדין אפוטרופיא וחביריו ודין אלמנה. והוא האריך בזה בתשובתו. גם כתב מה שאמר החבר דבלא הכחשה איכא שבועה דחיישינן דבתר דשקיל חנוני דילמא אתי פועל בבי דינא אחרינא ואכחיש ליה פועל קמייהו, ונמצא דשקל ולא אשתבע, ואע"ג דאיכא השתא הכחשה דפועל עליה. הא לאו מילתא היא, דלא חיישי בי דינא אלא למאי דאיתיה קמיהו, אבל למאי דלא אתת קמיהו לית להו למיחש דילמא אתי בתר הכי וסתרא לדיניהו, דא"כ אין לדבר סוף ולא הוה שרינן אשת איש בעד אחד שמת בעלה, דניחוש דילמא אתי בעל ברגליו. ובכמה דוכתי בגמרא דלא חיישינן, שאין אנו נביאים ולא הגענו לפלגות ראובן גדולות שהיו גדולים חקרי לב. והרבה האריך בראיות על זה.
גם כתב והיכא דלא קץ ליה בעל הבית לחנוני כמה יתן לפועליו אלא דאמר ליה הב ליה מאי דמצטריך, אסתבר לך דלא שנא קץ ליה ולא שנא לא קץ ליה, היכא דליכא הכחשה שקיל בלא שבועה, משום טעמיה דאמרינן לעיל, דכי היכי דכי א"ל הב ליה מנה אמרינן קבל שליחותו ובחזקתו שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות, הם הכי נמי כיון דא"ל הב ליה מאי דמצטריך פועל חזקה קביל עילויה וסמכא דעתיה ועבד שליחותיה וכקציצה דאמי, הואיל ותלה הדבר במאמר הפועל ושמע חנוני וקבל. וכדאשכחן גבי פסיקת דמים [ב"ב פ"ו ע"א] דהיכא דמשך ולא פסק לא קנה דלא סמכא דעתיה, אבל פסק סמכא דעתיה. והאי כפסק דאמי. כדאשכחן [ע"ז ע"ב ע"א] בדשימוהו בי תלתא, דאלמא אע"ג דלא אידכר ליה קיצותא דדמי, כקיצותא הויא וסמך דעתיה על ההיא מימרא וגמר ומקני, הכא נמי לא שנא ושקיל בלא שבועה. והאריך בזה כמו כן. ובסוף האגרת כתב, צריך לברר בענין חנוני היכא דקא טעין חנוני על בעל הבית דפקדיה למיהב לפועל מנה, ואיהו לא אודי ליה אלא בחמשים, משתבע בעל הבית שבועת מודה מקצת דלא פקדיה אלא בחמשים ומפטר. ואי לא מודה ליה בעיקר השליחות משתבע היסת. אבל אי אמר ליה בחמשים צויתיך לתת ועל השאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דאמי. וכי היכי דאי טעין בעל השטר על השורף שטרו דהוה ביה מאה, וא"ל אידך אינן אלא חמשים, [משתבע כדין מודה מקצת], ואי לא מודה ששרפה משתבע היסת, אי נמי אודי ליה במקצת ועל השאר אמר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הכי נמי גבי חנוני כיון דחזקת שליח עושה שליחותו ודבר הגורם לממון הוא, הכי דיינינן, דכמאן דטעין עליה בגוף הממון דאמי, וכי אמר השאר איני יודע משלם, דהוה אפשר ליה למידע מאי דפקדיה, הלכך רמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלודי דהא בר אודיתא הוא. מאי דליכא גבי שליחות סתמא כדא"ל זיל הב ליה מאן דמצטריך דלאו בר אודיתא הוא, דהא לא בריר ליה, הלכך חזינן אי קץ ליה בעל הבית לפועל אגרא, אי ידע חנוני דיהב ליה האי אגרא דקיץ ליה בעל הבית לפועל משתבע חנוני ושקיל. והוא הדין נמי היכא דלא קץ ליה בעל הבית אגרא לפועל ולא קץ ליה בעל הבית לחנוני מה שיתן לו משתבע חנוני ושקיל, מטעמא דבעל הבית לאו בר אודיתא הוא, דבשלמא אי איסתפק ליה לבעל הבית בעיקר שליחות, כגון שאמר לחנוני שדרתיך למיתב ליה חמשין והשאר איני יודע אי שדרתיך למיתב ליה או לא, כיון דבר אודויי הוא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, אבל הכא כיון דתרוייהו מודו בשליחות, מיהו חנוני [טוען] שנתן לפועל כך וכך ואיסתפק ליה לבעל הבית מאי דיהיב ליה חנוני לפועל, אית דאמרי דחייב בעל הבית שבועה. וליתה, דהא לא ידע כי היכי דלודי.
והיכא דקץ ליה בעל הבית לפועל אגריה ולא מיכוין דיהיב ליה כשעור אגריה, אלא דקא טעין דיהיב ליה טפי מן אגריה, משתבע נמי חנוני ושקיל מהאי טעמא דאמרינן כיון דדעתיה דבעל הבית הוה סמכא אמאי דפסק ליה לפועל אשתכח דלא דאמי לההיא דאמרינן בענין פסיקת דמי המכר, דהתם דעתיה דמוכר ולוקח אשומת תלתא, והכא נהי דדעת חנוני אמאי דאמר פועל, הא דעתיה דפסק ליה לפועל, אימא לך כיון דבעל הבית סבר דלא ידע חנוני בקיצותא דאגרא דפועל איבעי ליה לפרושי ליה מאי דנתיב ליה, וכיון דלא פריש איהו דאפסיד אנפשיה, וכאלו קביל עילויה מאי דנימא פועל לחנוני באגריה, הלכך לא שנא. והאי דאמרינן דמשתבע חנוני ושקיל, בדקא מכחיש ליה פועל, אבל ליכא הכחשה שקיל חנוני בלא שבועה כדברירנן, ע"כ.
וכתב מחבר דלמאן דפסיק שחנוני אינו נוטל אלא בשבועה ואע"ג דמתו פועלים וליכא דמכחיש ליה, אם מתו הפועלים יורשין באין ונפרעין מבעל הבית בשבועת יורשין, דקי"ל בכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהן חשודין על השבועה שמעמידין אותן על דין תורה, דקי"ל הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל, כדאיתה בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א]. הלכך פועלים שמתו בעל הבית מפסיד הוא ומשלם שני תשלומין, לפיכך חנוני אינו נוטל לעולם אלא בשבועה, ע"כ. וכתב הרב אבן מגש בפירושי שבועות [מ"ב ע"א] דחנוני ופועלים אפילו היו מקיפין או נשכרין לקטן, כיון שנהנה הקטן כשנמצא נזקק במלאכתו ובפרעון פועליו, שניהם נשבעין ונוטלין מן הקטן, שאין הקטן פטור מתביעה של אחרים אלא כי לא מטי ליה הנאה מתביעתם, אבל האי שנהנה מהם נשבעין ונוטלין ממנו, ע"כ. אבל הרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ה הי"א] חולק עליו מפרעון הקפת החנוני שרוצה לומר כיון שיש כפירה בין החנוני והפועלים ואחר שבועתם יצטרך לפרוע שנית לפועליו, אשתכח דלא מטי הנאה לידיה מניהו ולא משתבע ושקיל מיניה. ואחרי אשר כתבנו דין זה של חנוני ופועלים ששניהם נשבעין ונוטלין אע"פ כי ידענו שאחד מהן משקר, [ומפני שאין ברור לנו אי זהו, לפיכך נוטל כל אחד מהן בשבועתו] יש לנו לכתוב סמוך לזה דין הדומה לו.
<h2>דף מז:</h2>
והיכא שהחנוני לא היה מקיף לבעל הבית משלו אלא שהקדים לו בעל הבית מעות לחנוני ואחר זמן אמר לו תן סלע לפועלי או לבעל חובי מנה ממה שיש לך משלי, והוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. בזה יש דינין חלוקין, שאם במעמד שלשתן המחה אותן אצלו הרי נפטר בעל הבית מהן בכך ועושין דיניהם עם החנוני ואין להם על בעל הבית כלום, אע"פ שלא פטרוהו בפירוש מחובן, שהרי הקנה להן ממונו במעמד שלשתן. וכמו שפסקנו דין זה בשער כ"ח שהקדמנו. אבל אם לא המחם במעמד שלשתן אלא שבעל הבית אמר בינו לבין עצמו לחנוני תן לבעל חובי או לפועלי מנה שיש לך משלי וחנוני אומר נתתי ופועלים או בעלי חובו אומרים לא קבלנו, בין שאומר לאחד או לשנים, חנוני נשבע הסת שכבר עשה שליחותו של בעל הבית ונתן ממונו לפועלים או לבעל חובו ונפטר, ופועלים נשבעין היסת שלא נטלו ממנו ונוטלין מבעל הבית. והוא ששניהם מכחישין זה לזה, דהוה ליה דומיא דטענת בריא, אבל אם מת חנוני או הלך למדינת הים או שמת בעל חוב וחנוני תובע נוטל שלא בשבועה, שאין אנו דנים דינין הללו שצריכין לישבע אלא כששניהם בחיים וכל אחד תובע ממונו מבעל הבית, אבל אם מת חנוני, כיון שלא יתבע לבעל הבית כלום, בעל חוב שטוען לא קבלתי חובי מחנוני נוטל מבעל הבית שלא בשבועה. וכן אם מת בעל חוב וטען חנוני שפרעו במצותו, הואיל שמת ולא יתבע לבעל הבית חנוני נוטל מבעל הבית שלא בשבועה, שהרי אין כאן מכחיש ואינו בא עליו אלא בשמא, ולא מצינו מי שזקוק לישבע בשמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענה וכו'. ולא תימא דוקא כשמת אחד, שאע"פ שלא מת אלא שהלך לו למדינת הים, אע"פ שיש לנו לומר שמא יבא היום או מחר ויאמר שנתן, אע"פ כן כיון דהשתא ליתה קמן ולא מחיבינן להו לאשתבועי. אך אם רצה להחרים חרם סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים. וכן סברת הרב אבן מגש והרב ר' משה ז"ל.
וזה שפסקנו שאם לא המחהו במעמד שלשתן שחנוני נשבע שעשה שליחותו ונפטר והנשבעין שלא קבלו ונוטלין מבעל הבית, הא מילתא גמרינן לה מההיא דגרסינן בקדושין פרק שני [מ"ג ע"א] האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגרושין וכן בדיני ממונות. ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטיוה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה למלוה. [וה"ה לעד אחד דמשתבע איהו דפרע ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה למלוה]. והכא נמי הכי הוא, דחנוני הוי שליח כמו העדים דהתם דהוו שלוחין לאמטויי לההוא ממונא למלוה, והוו לה הכא הפועלים או הבעל חוב כמו המלוה דהתם. הלכך הכא נמי דכותה דינינן. וכתב הרב אבן מגש ואם תשאל בשלמא חנוני לא מחייבינן ליה שבועה כעין דאוריתא אלא שבועת היסת, דהא לאו נשבע ונוטל אלא נשבע ולא משלם הוא, והלכך הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי כלום. אלא פועלים או מלוה כיון דנשבעין ונוטלין מבעל הבית נינהו, אמאי הויא שבועתן שבועת היסת, תהוי מיהא שבועת המשנה כדין כל הנשבעין ונוטלין. תשובתך, כי עבוד רבנן תקנתא דפועלים לא שקלי מבעל הבית אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלים, דכיון דחנוני משקר להו לפועלים ושקיל מיניה דבעל הבית ופועלים משקרי ליה לחנוני ושקלי מבעל הבית, עבוד רבנן תקנתא דלא למשקל חד מיניהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאוריתא. אבל הכא כיון דחנוני הא לא שקיל מבעל הבית מידי ומפטר בעלמא הוא דקא פטר מיניה בטענתיה, אע"פ דפועלים טענתיהו למשקל מבעל הבית הוא, בכי הא לא עביד תקנתא לחיוביה פועלים שבועה כעין דאוריתא אלא הסת הוא דמשתבעי ושקלי, כי היכי דמשתבע התם מלוה שבועת הסת ושקיל, ע"כ. ובמסכת קידושין כתב הרב אלפסי ז"ל ששבועות הללו שנשבעין שניהם, האחת שנשבעין השלוחין היא שבועת הסת, מפני שנשבע ואינו משלם, ושבועת המלוה שבועת המשנה, שהרי נשבע ונוטל. אבל סברת אבן מגש ז"ל ששניהם שבועת היסת כמו שכתבנו. גם הרב רבינו אפרים ז"ל תפס על הרב אלפסי ז"ל וכתב דלא מסתברא כותיה, דמה נפשך אי מהמני שלוחין לא מגבינן מידי למלוה, אי לא מהימני שבועת התורה מאי עבידתא גביה, אטו מלוה מי קאמר ליה שדרינהו ניהליה. דלא דמי לדין חנוני. אלא ודאי שבועת הסת הוא דאיכא בין על השלוחין בין על המלוה. ומסתברא דעדים נשבעין תחלה שהיו שלוחין ומלוה לכי בעי איפרועי משתבע, ע"כ.
ואע"פ שפסקנו שהשליח נקרא נוגע בעדות אחר שצריך לישבע הסת ונפק ליה מתורת עדות בין שהיה שליח אחד בין שיהיו שנים, ולפיכך אנו דנין שישבע המלוה ויטול, יוכל להיות על דרך שיהיה השליח עד ונתחייב המלוה שבועת התורה בעדותו, ואם יהיו השלוחין שנים שיפסיד ממונו. וכיצד, כגון שהמפקיד הולך מרחוק כנגדו וראה הוא בעצמו שנתן הממון זה למי שנשתלחו לו. וכדגרסינן בירושלמי [קדושין פ"ב ה"א] חד ברנש אפקיד גבי חבריה גרבוי. פירוש, גרבי יין. וכפר ביה הנפקד, אתא עובדא קמיה דר' ירמיה ועשה שליח עד. פירוש, חייבו שבועה של תורה על ידי הכתף כדין כל עד אחד. וזה הירושלמי אחר שהביאו הרב יש לנו להעמידו שלא יחלוק עם הבבלי שפסלו. על כן תירצו הראשונים ז"ל דעובדא דירושלמי מיירי שהמפקיד עצמו הלך עם הכתף ותו לא מצי למחשדיה שעכבם לעצמו וליכא עליה שבועה כלל, ובהא קאמרינן הכתף נעשה עד. ומסתברא דאע"ג דאמרינן בעלמא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] וליסלקו בתרי מיניהו ולידינו, הכא לא אמרינן דלמחול משלח תביעתו לשלוחים וליהדרו בתר הכי עדים כשרים, דלא אמרינן דינא דליסלקו אלא כשהסילוק תלוי ביד החוזר לכשרות, כגון ההיא דספר תורה או דמנא דעניים, שאם ירצו יתנו חלקם או יתנו שכרם, אבל הכא שהמחילה תלויה באחרים לא. והכי מסתבר.
וזה שאנו אומרים ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית שלא נאמר דין זה אלא בששניהם לפנינו ומכחישין זה לזה אבל אם מת אחד מהן או שהלך לו חברו נוטל שלא בשבועה. ובזה יש לעיין, שהרי מצינו בכמה מקומות שנשבעין כעין דאוריתא ונוטלין לבא עליהם בטענת שמא, ואע"ג דליכא דמכחיש להו, כגון מוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות ע"ט ע"ב], ומכיר כליו וספריו ביד אחר [ב"ק קי"ד ע"ב], ובר מצרא דזבין ואמר בכך וכך קניתי, שהורו שישבע בכמה קנה ויטול, וחבריהון, ואע"פ שהנותן אינו בא עליהם אלא בטענת שמא, ולמה פטר הרב חנוני ופועלים ומלוה ושלוחים היכא [דמת אחד או הלך למדינת הים] דליכא דמכחיש ליה ושקילי בלא שבועה. ושמענו כי ה"ר זרחיה ז"ל שאל על פסק זה כמה דברים מאת ה"ר יוסף אבאן פאלט ז"ל, ולא הגיע לידינו טופס שאלה, אך נכתוב טופס מקצת התשובה אשר השיב לו וממנה יתבאר לך זה ויותר. [הקשה הרב זרחיה ז"ל היכי פטרינן חנוני ושלוחין היכא דליתנהו דמכחישי אהדדי, כגון שמתו או שהלך אחד מהם למדינת הים, משום דהוה בטענת שמא, והלא כמה מקומות מצינו שהנשבע בשבועה כעין דאורייתא ובא ליטול שנשבע בשמא, כגון המוציא הוצאות על נכסי אשתו, והמכיר כליו וספריו ביד אחר, דמשתבעי ושקלי, ואע"ג דליכא מאן דמכחיש להו, והכא פטרת לחנוני בדלא מכחשי ליה פועלים. והשיב אליו בזה הרב יוסף אבן פלאט ז"ל] מסתברא דפועלים וחנוני לא מחייבי שבועה אפילו למשקל מבעל הבית אלא היכא דקא מכחשי אהדדי דהוי גבייהו כטענת בריא, וכיון דאיתחזקא טענה דשקרא גביהו משתבעי והדר שקלי כדי להפיס דעת בעל הבית, כפשטא דמתניתין הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. אבל היכא דחד תבע קמן לבעל הבית וליכא חבריה דליכחוש ליה שקיל בלא שבועה, דהוה ליה פועל כדין האומר לחברו גזלתיך והלויתני דהוה ליה ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי וודאי. ספק שפרעו, וודאי דאגריה ועבד עבדתא, והוה ליה בריא ושמא, דפועל בריא ובעל הבית שמא, וכיון דאיכא תרי אנפי אלימי גבי פועל, דאיהו ודאי ואיהו בריא ושמא, שקיל בלא שבועה. ודוקא היכא דהוו תרוייהו אבל לא הוו תרוייהו אלא חד אנפא, כגון דאיכא גבי פועל ספק וודאי וליכא בריא, לא שקיל מן דינא אלא בבא לצאת ידי שמים חייב ולא מן דינא. [וכן נמי אי איכא בריא ושמא וליכא ודאי גבי בעל הבית, כגון דאיסתפק ליה אם שכרו אם לאו, בבא לצאת ידי שמים חייב ולאו מדינא]. ואי הוי בריא ובריא משתבע בעל הבית שבועת היסת ומפטר, הואיל ועבר זמנו. ואי הוי שמא ושמא ליכא אלא חרם סתם מאן דאית ליה אגרא דידיה וידע ליה ולא יהיב ליה. וכן נמי אי אתי חנוני ותבע ליה לבעל הבית וליכא פועל דמכחיש ליה, שקיל מיניה בלא שבועה. ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם לויתי אם לאו דמשתבע היסת ומפטר, משום דהתם איכא בריא גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתבע, ואוקי ממונא בחזקת מאריה טפי עדיף, כי היכי דלא נפגע בספק גזילה ונעשה מעשה בידים, אבל הכא גבי חנוני איכא תרי אנפי, חזקת שליח עושה שליחותו ובריא, ומדחיא חזקת ממון מקמי תרתי.
ומנא לן דכל היכא דאיכא תרי אנפי כי האי גונא מדחיה חזקת ממון מקמיהו. דתנן [כתובות י"ב ע"ב] הנושא האשה ולא מצא לה בתולים וכו', רבן גמליאל אומר נאמנת. והלכתא כוותיה. וטעמא משום דאיכא חזקה דגופה בהדי בריא ושמא, א"נ איכא חזקה דמיגו בהדי בריא ושמא ומדחיא חזקת ממון מקמי הני תרי אנפי ושקיל בלא שבועה. ותנן [כתובות ע"ה ע"א] גבי מומים כה"ג היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו', ואסיקנא הא לא מיתי ראיה נאמנת ושקלה כתובה בלא שבועה, משום דאיכא תרתי, חזקה דגופה וטענת בריא ושמא ומדחיא לחזקת ממונא. ואי אמרת נהי דמהנו הני חזקי לענין מיגבא ממונא, אבל לענין שבועה לעולם לא סגיא דלא משתבעי בין האשה ובין החנוני. אמינא לך ליתה, דנאמנת לגמרי משמע. ועוד כיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ חד דינא אית להו, ומה פועל שקיל בלא שבועה היכא דליכא חנוני דמכחיש ליה משום דהוה ליה בריא ושמא וספק וודאי, דומיא דגזלתיך והלויתני דשקיל בלא שבועה, דהוה ליה טענת נתבע שמא ולא משתבע בשמא, וכדאמרי רבוותא דלא משתבעי היסת בשמא, אף לגבי חנוני נמי כי מכחיש ליה פועל הוא דמיחייב שבועה ואי לא שקיל בלא שבועה. ובזה האריך בראיות.
וכתב נמי, ומאי דקשיא ליה למר המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי על מאי דטעני ושקלי, אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה, והכא פטרת ליה לחנוני בדלא מכחיש ליה פועל. משום דאיכא גבי חנוני תרתי, חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם, ואיכא בריא ושמא. וגבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבריהון ליכא אלא בריא ושמא, וליכא חזקה בהו, משום הכי חייבין שבועה, דילמא אוסיפו למתבע על מאי דאפיקו. עוד הביא הרב ר' זרחיה על ענין זה מההיא דשתי כתי עדים המכחישות זו לזו, דאמרינן עלה [שבועות מ"ז ע"ב] דכולי עלמא שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין דחנוני ופועלים דמשתבעי תרויהון ושקלי. והוא השיב לו, אי לענין שבועה איירינן בשני מלוין ולוה אחד למילף מדין חנוני ופועלים כדקאמרת השתא דאיכא למימר דלענין מגבא ממונא אתא למילף, ודעדיפא מינה נקט, כלומר לא מיבעיא היכא דאתו הני תרי מלוין חד חד לחודיה דמשתבע חד לחד ושקיל, הואיל ולא אתחזקא ריעותא גבי דחד מיניהו, אבל אי אתו בהדי הדדי ותבעי דאיתחזקא ריעותא בטענתיהו דחד מהני שטרי פסול, אימא לא נשתבע ולא נשקול תרויהו והממון שבשטר השני מפיק ליה מלוה ויהא מונח עד שיבא אליהו, קמ"ל דהיינו דינא דחנוני ופועלים, דאע"ג דאיתחזק בהו רמאי לא אמרינן יהא מונח אלא לעולם גבו תרוייהו, הכא נמי גבי שני מלוין ולוה אחד דתבעי ליה בהדי הדדי גבו תרויהו. וכל שכן היכא דאתו חד חד למתבעיה לחודיה, דלא איתחזק בהו ריעותא דודאי גבי, ולעולם בשבועה. הלכך לית ליה למר ראיה על חנוני ופועלים דתבעי כל חד וחד לחודיה דלא משתבעי. גם כתב ומה שאמר החבר דבלא הכחשה איכא שבועה מפני שנסתפק אם נתן אם לא נתן, וקא מתמה עילויה א"כ נמצאת מחייב שבועה לכל השלוחין שבעולם. אי משום הא לאו תיובתא היא, משום דיכיל למימר לך דלא דמיא שליחות אחריתי לשליחות דחנוני [דחנוני] היינו טעמא דמשתבע משום אפוקי ממונא מחזקת מאריה, ושליחות אחריתי לא דמיא לה, דלא מפקינן ממונא מחזקת מאריה אלא לאשתבועי ואפטורי בעלמא הוא, ובטענת שמא לא משבעינן שבועת היסת. ועוד דאפילו בשליחות אחריתי איכא לפלוגי, דאיכא דמשתבע ואיכא דלא משתבע, היכא דהויא ליה שליחות גרידתא, כגון ההיא דקידושין האומר לשנים וכו' הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בדיני ממונות וכו', בכה"ג ליכא שבועה, דהא לא מפקינן ממונא מחזקת מאריה ולא פקדינהו נמי למישקל ומטרח ביה ולא למזבן ולא לזבוני, הילכך ליכא עליהו שבועה בטענת שמא אלא בטענת בריא כד מכחיש ליה מלוה. כדאמרינן התם דאי לאו תקנתא דרב נחמן דתקין שבועת הסת לא הוו מיחייבי שבועה כלל, אבל היכא דפקדינהו למשקל ולמיהב, למיזבן ולזבוני, משתבעי בטענת שמא שבועה כעין דאוריתא מדין אפוטרופוס וחבריו, דאגב דטרחי בשלו מורו היתרא. תדע דלגבי אלמנה שמכרה שלא בב"ד [כתובות צ"ח ע"ב] פסקינן שצריכה שבועה. ופירש רבינו האיי ז"ל דאע"ג דזבינה בב"ד הדיוטות צריכה שבועה כעין דאוריתא, דדילמא עבדא קנוניא בהדי לוקח ולא ידעי הנך שלשה הדיוטות, הלכך צריכה לאשבועי עלה כעין דאוריתא. ועוד מדתניא [כתובות פ"ו ע"ב] ר' אליעזר אומר אין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת על פלכה ועל עיסתה וכו', ממילא שמעת דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר וקאמרי אינה נשבעת משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, הא שליח אחרינא דליכא למימר ביה הכי היכא דשדריה בעל הבית למזבן או למשקל בממונא, דיכיל למחשדיה בשתי כסף, יכול לאשבועיה מדין אפוטרופיא וחביריו ודין אלמנה. והוא האריך בזה בתשובתו. גם כתב מה שאמר החבר דבלא הכחשה איכא שבועה דחיישינן דבתר דשקיל חנוני דילמא אתי פועל בבי דינא אחרינא ואכחיש ליה פועל קמייהו, ונמצא דשקל ולא אשתבע, ואע"ג דאיכא השתא הכחשה דפועל עליה. הא לאו מילתא היא, דלא חיישי בי דינא אלא למאי דאיתיה קמיהו, אבל למאי דלא אתת קמיהו לית להו למיחש דילמא אתי בתר הכי וסתרא לדיניהו, דא"כ אין לדבר סוף ולא הוה שרינן אשת איש בעד אחד שמת בעלה, דניחוש דילמא אתי בעל ברגליו. ובכמה דוכתי בגמרא דלא חיישינן, שאין אנו נביאים ולא הגענו לפלגות ראובן גדולות שהיו גדולים חקרי לב. והרבה האריך בראיות על זה.
גם כתב והיכא דלא קץ ליה בעל הבית לחנוני כמה יתן לפועליו אלא דאמר ליה הב ליה מאי דמצטריך, אסתבר לך דלא שנא קץ ליה ולא שנא לא קץ ליה, היכא דליכא הכחשה שקיל בלא שבועה, משום טעמיה דאמרינן לעיל, דכי היכי דכי א"ל הב ליה מנה אמרינן קבל שליחותו ובחזקתו שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות, הם הכי נמי כיון דא"ל הב ליה מאי דמצטריך פועל חזקה קביל עילויה וסמכא דעתיה ועבד שליחותיה וכקציצה דאמי, הואיל ותלה הדבר במאמר הפועל ושמע חנוני וקבל. וכדאשכחן גבי פסיקת דמים [ב"ב פ"ו ע"א] דהיכא דמשך ולא פסק לא קנה דלא סמכא דעתיה, אבל פסק סמכא דעתיה. והאי כפסק דאמי. כדאשכחן [ע"ז ע"ב ע"א] בדשימוהו בי תלתא, דאלמא אע"ג דלא אידכר ליה קיצותא דדמי, כקיצותא הויא וסמך דעתיה על ההיא מימרא וגמר ומקני, הכא נמי לא שנא ושקיל בלא שבועה. והאריך בזה כמו כן. ובסוף האגרת כתב, צריך לברר בענין חנוני היכא דקא טעין חנוני על בעל הבית דפקדיה למיהב לפועל מנה, ואיהו לא אודי ליה אלא בחמשים, משתבע בעל הבית שבועת מודה מקצת דלא פקדיה אלא בחמשים ומפטר. ואי לא מודה ליה בעיקר השליחות משתבע היסת. אבל אי אמר ליה בחמשים צויתיך לתת ועל השאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דאמי. וכי היכי דאי טעין בעל השטר על השורף שטרו דהוה ביה מאה, וא"ל אידך אינן אלא חמשים, [משתבע כדין מודה מקצת], ואי לא מודה ששרפה משתבע היסת, אי נמי אודי ליה במקצת ועל השאר אמר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם, הכי נמי גבי חנוני כיון דחזקת שליח עושה שליחותו ודבר הגורם לממון הוא, הכי דיינינן, דכמאן דטעין עליה בגוף הממון דאמי, וכי אמר השאר איני יודע משלם, דהוה אפשר ליה למידע מאי דפקדיה, הלכך רמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלודי דהא בר אודיתא הוא. מאי דליכא גבי שליחות סתמא כדא"ל זיל הב ליה מאן דמצטריך דלאו בר אודיתא הוא, דהא לא בריר ליה, הלכך חזינן אי קץ ליה בעל הבית לפועל אגרא, אי ידע חנוני דיהב ליה האי אגרא דקיץ ליה בעל הבית לפועל משתבע חנוני ושקיל. והוא הדין נמי היכא דלא קץ ליה בעל הבית אגרא לפועל ולא קץ ליה בעל הבית לחנוני מה שיתן לו משתבע חנוני ושקיל, מטעמא דבעל הבית לאו בר אודיתא הוא, דבשלמא אי איסתפק ליה לבעל הבית בעיקר שליחות, כגון שאמר לחנוני שדרתיך למיתב ליה חמשין והשאר איני יודע אי שדרתיך למיתב ליה או לא, כיון דבר אודויי הוא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, אבל הכא כיון דתרוייהו מודו בשליחות, מיהו חנוני [טוען] שנתן לפועל כך וכך ואיסתפק ליה לבעל הבית מאי דיהיב ליה חנוני לפועל, אית דאמרי דחייב בעל הבית שבועה. וליתה, דהא לא ידע כי היכי דלודי.
והיכא דקץ ליה בעל הבית לפועל אגריה ולא מיכוין דיהיב ליה כשעור אגריה, אלא דקא טעין דיהיב ליה טפי מן אגריה, משתבע נמי חנוני ושקיל מהאי טעמא דאמרינן כיון דדעתיה דבעל הבית הוה סמכא אמאי דפסק ליה לפועל אשתכח דלא דאמי לההיא דאמרינן בענין פסיקת דמי המכר, דהתם דעתיה דמוכר ולוקח אשומת תלתא, והכא נהי דדעת חנוני אמאי דאמר פועל, הא דעתיה דפסק ליה לפועל, אימא לך כיון דבעל הבית סבר דלא ידע חנוני בקיצותא דאגרא דפועל איבעי ליה לפרושי ליה מאי דנתיב ליה, וכיון דלא פריש איהו דאפסיד אנפשיה, וכאלו קביל עילויה מאי דנימא פועל לחנוני באגריה, הלכך לא שנא. והאי דאמרינן דמשתבע חנוני ושקיל, בדקא מכחיש ליה פועל, אבל ליכא הכחשה שקיל חנוני בלא שבועה כדברירנן, ע"כ.
וכתב מחבר דלמאן דפסיק שחנוני אינו נוטל אלא בשבועה ואע"ג דמתו פועלים וליכא דמכחיש ליה, אם מתו הפועלים יורשין באין ונפרעין מבעל הבית בשבועת יורשין, דקי"ל בכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהן חשודין על השבועה שמעמידין אותן על דין תורה, דקי"ל הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל, כדאיתה בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א]. הלכך פועלים שמתו בעל הבית מפסיד הוא ומשלם שני תשלומין, לפיכך חנוני אינו נוטל לעולם אלא בשבועה, ע"כ. וכתב הרב אבן מגש בפירושי שבועות [מ"ב ע"א] דחנוני ופועלים אפילו היו מקיפין או נשכרין לקטן, כיון שנהנה הקטן כשנמצא נזקק במלאכתו ובפרעון פועליו, שניהם נשבעין ונוטלין מן הקטן, שאין הקטן פטור מתביעה של אחרים אלא כי לא מטי ליה הנאה מתביעתם, אבל האי שנהנה מהם נשבעין ונוטלין ממנו, ע"כ. אבל הרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ה הי"א] חולק עליו מפרעון הקפת החנוני שרוצה לומר כיון שיש כפירה בין החנוני והפועלים ואחר שבועתם יצטרך לפרוע שנית לפועליו, אשתכח דלא מטי הנאה לידיה מניהו ולא משתבע ושקיל מיניה. ואחרי אשר כתבנו דין זה של חנוני ופועלים ששניהם נשבעין ונוטלין אע"פ כי ידענו שאחד מהן משקר, [ומפני שאין ברור לנו אי זהו, לפיכך נוטל כל אחד מהן בשבועתו] יש לנו לכתוב סמוך לזה דין הדומה לו.
